פסק-דין בתיק פש"ר 1771-02

המערערת, אחת מנושי החייב עתרה נגד החלטת המנהל המיוחד שדחה את הבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב ולא דן בתביעת החוב לגופה.

ביום 28.2.02 ניתן צו כינוס לנכסי החייב.

ביום 27.3.03 פורסם צו הכינוס ברשומות (י"פ 5170, עמ' 1957).

רק ביום 17.3.10 הגישה הנושה תביעת חוב, תחילה ללא בקשת ארכה ובהמשך צורפה בקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב.

המנהל המיוחד דחה את הבקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב לאחר שלא שוכנע כי הסיבות לאיחור בהגשת תביעת החוב מהוות 'טעם מיוחד' (כדרישת סעיף 71 (ב) לפקודת פשיטת רגל) וקבע כי אין מקום לדון בתביעת החוב לגופה מפאת האיחור המהותי בהגשת תביעת החוב.

בהחלטתו ציין המנהל המיוחד את מועד צו הכינוס (28.2.02) את מועד פרסומו ברשומות כדין (27.3.03) ואת ההלכה כי פרסום צו הכינוס ברשומות יוצר את 'חזקת הידיעה' קרי, כי כלל הנושים מוחזקים כיודעים על קיומו של צו הכינוס.

לציין כי בהתאם, ולאחר הפרסום, הוגשו תביעות חוב על ידי נושים אחרים.

בתגובתו לערעור הוסיף המנהל המיוחד כי הנושה לא עשתה לאיתור החייב במשך שנים, וכי המסמכים, שהוצגו כראיה לכאורית לפעולות שביצעה הנושה לאיתור החייב, מתייחסים לתקופות עובר לצו הכינוס; עוד ציין המנהל המיוחד כי הגם שנטען שפעולות איתור החייב נמסרו לחוקרים, הרי ששלוחי הנושה, לא ביצעו את הפעולה הפשוטה המתבקשת היא בדיקה במשרדי כנ"ר- ולו נעשתה, היה מתקבל המידע הנדרש בקשר להליכי הפש"ר של החייב. לא רק שלא נעשתה בדיקה במשרדי הכנ"ר אלא שגם לא נבדקו הרשומות, הגם שעיון פשוט ברשומות היה מגלה את המידע המפורסם לציבור כולו, כי החייב מצוי בהליכי פש"ר, ולמצער ניתן לצפות כי מי ש'מחפש' אחר חייבים, יחפשם במקום הטבעי הוא בהליכי הפש"ר ובעיון ברשומות ויפנה למשרדי כנ"ר.

לא רק זאת, כך לטענת המנהל המיוחד - אלא שהגם שכאשר נודע לנושה דבר היות החייב בהליכי הפש"ר- ב-31 אוגוסט 2009, (גם לשיטת הנושה), הרי שבמקום להגיש לאלתר את תביעת החוב לצד בקשה להארכת מועד, התמהמהה הנושה וראתה להגיש את תביעת החוב רק ביום 17.3.10 קרי למעלה מששה חודשים לאחר שנודע לה באופן פוזיטיבי ובפועל על הליכי הפש"ר.

מכל הנימוקים שלעיל, ראה המנהל המיוחד לדחות את הבקשה.    

על החלטת המנהל המיוחד לדחות את תביעת החוב מחמת איחור מהותי בהגשתה הגישה הנושה את הערעור.

לטענת הנושה - היא נקטה בהליכי הוצל"פ בשנת 2000 אך 'החייב נעלם'; במשך השנים, כך לטענת הנושה, עשתה מאמצים לאתר את החייב "אך לשווא"; בשנת 2005 חודשו ההליכים והחייב שוב 'נעלם' (טענות סתמיות שלא גובו באסמכתאות כמתבקש להוכחת עובדות).

ב-31.8.09 בעקבות עיקול שהוטל על נכסי החייב הודע לנושה כי החייב מצוי בהליכי פשיטת רגל; הנושה לא הגישה תביעת חוב ולא בקשת ארכה להגשתה אלא ראתה לפנות לכנ"ר "לקבל הבהרה ופרטים בענין זה" (סעיף 5 לערעור).

אף לשיטת הנושה "אי ידיעה" כשלעצמה אינה מהווה טעם מיוחד אולם "הנסיבות המיוחדות שהוכחו בעניננו חוברות יחד לטעם מיוחד" (סעיף 25 לערעור).

ומהן אותן 'נסיבות מיוחדות' לטעם הנושה - העובדה כי הנושה אינה גוף מוסדי ואין עליה חובה לעקוב אחר פרסום ברשומות, כי 'השקיעה שנים כספים לצורך גביה, מול שוקת שבורה', (לא גובה באסמכתאות) כי החייב לא דיווח לנושה על הליכי הפש"ר, כי הכנ"ר לא שלח לנושה הודעה על הליכי הפש"ר.

לציין כי הערעור גדוש פרטים רבים, שחלקם כלל אינו רלוונטי להליך הערעור על החלטת הנאמן, כך נטענו פרטים עובדתיים רבים ולא ראיתי לשוב על כל הנטען בערעור המפורט (יתר על המידה), ובקליפת אגוז אומר כי נטען שהנושה כלל לא אחרה להגיש את תביעת החוב, כי "הנושה פעלה באופן נמרץ ובמהירות להגשת תביעת החוב מיד עם היוודע שבקשות ביטול פש"ר שהגישו המנהל המיוחד והכונ"ר לא התקבלו..." (סעיף 25.2.7 לערעור) והנושה מבקשת לקבוע כי כלל לא היה איחור ולחלופין - ככל שהיה איחור, מבקשת לאפשר הארכת מועד. 

בקשתי וקבלתי את תגובות החייב, המנהל המיוחד וכנר.

המנהל המיוחד- ביקש לדחות את הערעור מאחר שמדובר ב" איחור של 7 שנים (!) " (סעיף א' לתגובה) כי לא הוטעם כל טעם לאיחור ממילא לא טעם מיוחד כנדרש בדין, כי צו הכינוס פורסם כדין ברשומות ובעיתונות; כי הנושה לא עשתה פעולות בסיסיות לאיתור החייב, כי פעולות החקירה לאיתור החייב בוצעו בטרם צו הכינוס ולא הוצגו כל ראיות לנסיונות לאיתור החייב לאחר שניתן צו הכינוס, כי הנושה מיוצגת מאז כניסת החייב להליך, וכי ב"כ, הבקיאה בהליכים אלה, נמנעה משום מה, מלברר את הפרטים הטריוויאליים, במשרדי כנ"ר.

לא רק זאת אלא שלטענת המנהל המיוחד, גם לאחר שנודע לנושה בפועל על היות החייב בהליכי פשיטת רגל, לא הזדרזה להגיש את תביעת החוב, אלא בחרה "לעמוד בקשר רציף עם המנהל המיוחד.. ולהמתין עם הגשת תביעת החוב עד להכרעה בבקשות הביטול" (סעיף 18 לעמדת הנאמן), לטענת הנאמן אין לקבל את עמדת הנושה שפועלת בהתאם לנוחיותה, לזמנים שהיא קבעה, ולא בהתאם למתחייב על פי דין שבעתיים כשמדובר בהליך קולקטיבי בו יש חשיבות רבה להגשת תביעות חוב במועד ולכימותן, כשמצד אחד טוענת הנושה כי "לא ידעה" על הליכי הפש"ר ומאידך כאשר נודע לה בפועל על ההליך לא פעלה לאלתר עם היוודע דבר קיומו של ההליך.